” אלה ששוב לא יהיו, אלה ששוב לא נפגוש, אלה שלא יצחקו לעולם.

אלה שקמו מול אש, אלה שרצו בראש, כל שהיו ואינם – עוד ישנם…

כמה קצר האביב, כמה שותק המשלט.כמה אילמים השירים למולם.

כל המלים הגדולות, מה הן מול אמא אחת -אמא אחת של אחד מכולם…

שום זיכרון לא יסלח, שום שכחה לא תמחק, שום אהבה לא תגליד עם הזמן.

אלה שכאן – לא יידעו, שוב, אם לשתוק או לצעוק: רק השתיקות צועקות מעצמן…”